הגשת תביעה רכושית לביהמ"ש לענייני משפחה לא פוגמת בכנות הכריכה של מזונות האשה בתביעת הגירושין שהוגשה לביה"ד

פסק דין (חלקי)

• הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת תשמ"ז (1987), ומנישואין אלו נולד לבני הזוג בשנת תשמ"ח (1988)ילד אחד.
• הבעל הגיש ביום י"ז מנחם-אב תשס"ד (4.8.04) תביעת גירושין, אליה כרך את עניני מזונות האשה והחזקת הקטין וחינוכו.
• כחודשיים לאחר הגשת תביעות הבעל בבית הדין, הגישה האשה לבית המשפט לעניני משפחה, תביעה למזונותיה ולמזונות הבן הקטין.
• הצדדים חיים בנפרד מאז אוגוסט 2004, ותהום פעורה ביניהם. לדברי הבעל הם אינם חיים חיי אישות זה שנים רבות.
• בדיון שהתקיים בפנינו ביום ד' כסלו תשס"ה (17.11.04) לא הועלתה כל טענה נגד כנות תביעת הגירושין. שני בני הזוג הצהירו כי רצונם להתגרש זה מזו. ב"כ האשה אמר, כי האשה היא זו שהיתה צריכה לתבוע גירושין.
• ב"כ האשה הסכים כי בית הדין ידון בנושא החזקת הקטין וחינוכו, מה גם שענין החזקת קטין כרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, ואינו דורש כריכה בפועל.
• למרות זאת, טוען ב"כ האשה, כי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה למזונות האשה, הואיל והיא נכרכה בתביעת הגירושין בחוסר כנות.
• את חוסר הכנות מוצא ב"כ האשה בעובדה, שהבעל פיצל את התביעות אשר עשויות להיות כרוכות בגירושין, בין בית הדין לבין בית המשפט. את התביעה בענין מזונות האשה הפנה לבית הדין הרבני, בעוד שתביעתו הרכושית, בה הוא מבקש סעדים לענין דירת האשה שבבעלותה עוד קודם לנישואין, הוגשה לבית המשפט לעניני משפחה. לדברי ב"כ האשה, פיצול התובענות בין שתי הערכאות ע"י אותו בעל דין, מלמד על חוסר כנות וחוסר תום לב. לדבריו, המטרה שעמדה בבסיס סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, היתה יעילות הדיון והרצון לאפשר לערכאה אחת להכריע בסכסוך הגירושין בין בני הזוג על חלקיו וענפיו השונים. בפצלו את תביעותיו פעל הבעל בניגוד לרציונל זה, ולכן נשללת סמכות בית הדין לדון בענין שכן נכרך. בטיעונו זה מסתמך ב"כ האשה על דברי השופט שאול שוחט בתמ"ש 41180/99 פלונית נ' פלוני (תק-מש 2000(1) 303), אשר נתלה בפסיקת השופט חיים פורת בעמ"ש 17/96 תורג'מן נ' תורג'מן(לא פורסם).
• על כך משיב ב"כ הבעל כי, ראשית, כנותה של הכריכה נבחנת לעת הגשתה, והואיל והתביעה הרכושית הוגשה רק לאחר כחודש מעת כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין, אין למצוא דופי בכנות הכריכה. שנית, האסמכתאות עליהן מתבסס ב"כ האשה בטיעונו, אינן פסיקות של בית המשפט העליון, ועל כן אין הן מחייבות את בית הדין הרבני. שלישית, יש לאבחן את המקרים שנדונו באסמכתאות ב"כ האשה, שם דובר בפיצול עניני הרכוש עצמם, שחלקם נתבעו על ידי הבעל בבית הדין הרבני וחלקם בבית המשפט האזרחי, לבין הפרשה דנן, שבו לא תבע הבעל מאומה בענין הרכוש בבית הדין הרבני. רביעית, הלכה היא כי כנות כריכת המזונות אינה משפיעה על כנות כריכת הרכוש, ולהיפך. לענין זה הוא מפנה לדברי השופט י' עדיאל בהמ' (ירושלים) 2272/98 - מלמד רפאל נ' מלמד מרים, תק-מח 98(2), 2047 ,עמ' 2050, האומר כי "כבר נקבע כי כנות כריכת המזונות אינה משפיעה על כנות כריכת הרכוש, ולהיפך" (וראו האסמכתאות שם).
• דיון
• שני בני הזוג מעוניינים בגירושין, ואין בפנינו טענה כי תביעת הגירושין אינה כנה. לפיכך, תביעת הגירושין מתקבלת. הצדדים יתגרשו כהסכמתם בתאריך שייקבע לפי החלטה שניתן במועד מאוחר יותר.
• לענין החזקת הקטין וחינוכו, קיימת הסכמה כי הוא בסמכות בית הדין, וכך אנו קובעים.
• לגבי ענין מזונות האשה, אין בפנינו טענה כי הוא לא נכרך כדין בתביעת הגירושין. לפיכך, אנו קובעים כי מזונות האשה נכרכו כדין בתביעת הגירושין.
• נותר לנו לדון בענין כנות כריכת המזונות.
• כידוע, כנות ותום לב הינם עניינים עובדתיים, אשר יש לבוחנם באופן אינדבידואלי בנסיבות של כל פרשה ופרשה, בפני עצמה. אותן עובדות יכולות להתפרש בצורה שונה, הכל בהתאם להשתלבותן בכלל המערכת העובדתית של הפרשות השונות.
• במקרה דנן, אין חולק כי בעת הגשת תביעת הגירושין, אשר בה נכרך ענין המזונות, לא הוגשה במקביל תביעה רכושית לבית המשפט האזרחי. תביעה רכושית זו הוגשה רק כחודש לאחר מכן. אילו לא היתה מוגשת התביעה הרכושית, לא היה ב"כ האשה מוצא פגם בכנות כריכת המזונות, בעצם העובדה שענין מסויים אשר עשוי להיכרך בתביעת הגירושין לא נכרך. משמע, כי אין לראות חוסר כנות בעובדה שלא כל העניינים התלויים ועומדים בין בני הזוג נכרכו. אלא מאי, ב"כ האשה מבקש שנלמד מאירוע שאירע כחודש מאוחר יותר, כי כבר בעת כריכת ענין המזונות לא היה הבעל כן בכריכתו.
• הכלל הוא, כי כנות התביעה נקבעת לפי עת הגשת התביעה, ואין באירועים מאוחרים כדי לשלול כנות שהתקיימה. אמנם, כדי ללמוד על כנות הכריכה מעיקרה, ניתן להתחשב גם בהתנהגות מבקש הכריכה לאחר הגשת התביעה, לרבות התנהגותו במהלך הדיון (ראו: רע"א 275/87 פלד נ' פלד פ"ד מא(4)518, 519). אבל עדיין ענין לנו בשאלה עובדתית, שהתשובה לה יכולה להשתנות ממקרה למקרה. ייתכן - אם כי הדבר רחוק, היות ומדובר בשתי תביעות שונות - שבנסיבות מסויימות ניתן יהיה לראות בהגשת תביעה רכושית לבית המשפט המשפט האזרחי במקביל לכריכת המזונות בתביעת הגירושין או לאחריה, כמלמדת על הלך רוחו של התובע בעת הכריכה. אך לא ניתן לקבוע כלל משפטי לפיו עצם פיצול התביעות מלמד כי התביעה שנכרכה, לא נכרכה בכנות. דרך משל, ניתן לצפות בהחלט מקרים שבהם קיימת הערכה מוקדמת של בעל-דין שלא צפויה מחלוקת בשאלה מסויימת הכרוכה בגירושין. במקרים אלו מה טעם יש בהגשת תביעה או בכריכתה? בד בבד ייתכן, שלאחר הגשת התביעה הכרוכה, הגיע בעל הדין למסקנה, כי נכזבה הערכתו המוקדמת, ושוב אין מנוס מהבאת הענין לשערי בית הדין או בית המשפט. בנסיבות שצויינו, וניתן להעלות על הדעת עוד רבות אחרות, אין לראות בתביעה המאוחרת כמלמדת על כנות הכריכה בתביעה הקודמת. על בעל-הדין שכנגד, המבקש לשכנע את בית הדין בדבר היעדר הכנות בתביעה הראשונה, מוטל הנטל להוכיח כי הגשת התביעה המאוחרת לבית המשפט, בהשתלבותה עם יתר העובדות הרלבנטיות, מלמדת על חוסר כנות בתביעה הכרוכה. הוכחת דבר זה אפשרית על ידי חקירת בעלי הדין ובאמצעים אחרים. במקרה דנן, לא ביקש ב"כ האשה לחקור את הבעל בענין זה, ולא הביא כל תימוכין עובדתיים לגישתו, לבד מציון העובדה כפשוטה, והסתמכות על דברי שופטים שראו בכך, בתוך מכלול טעמיהם, כדי ללמד על חוסר כנות התביעה הכרוכה.